זה הילד שלי.
הוא יושב על ספה ברחוב יפו 113 בירושלים.
מאחוריו מסעדת "המוציא".
במסעדה היה קצת רועש. בכל זאת מסעדה שיקית, טרנדית ומעודכנת.
אז הוא בחר לצאת לרחוב,
לצפות ברכבת הקלה חולפת על פניו. לחפש קצת שקט (אנחנו עוד נחזור למשפט הזה).
הרכבת הקלה החלה לפעול ב-באוגוסט 2011.
אשכרה היום לפני 8 שנים.
הילד שלי בן 6 ואין לו מושג מה היה כאן לפני כן.
רחוב יפו שנת 2006 נראה כל כך שונה מהיום.
דו סיטרי, מדרכות צרות, אוטובוסים, פיח.
זיהום אויר.
שוק מחנה יהודה בגרסתו המיושנת, המוזנחת,
התחנה המרכזית.
ורעש.
רחוב יפו שנת 2019, עינכם הרואות.
חוץ לארץ. רכבת קלה. חשמלית. חרישית.
אין מנועי דיזל פולטי עשן.
החנויות, המסעדות, השוק. הכל באמת נראה מעולה.
המון אדם - ברכבת וברחובות
ושקט.
בעלי החנויות ברחוב ותושבי העיר עברו תקופה לא קלה
בזמן הקמת הרכבת הקלה.
אני זוכר התנגדויות, תלונות.
עצבים על אובדן פרנסה.
חשש שלא יגיעו לקוחות לחנויות.
וחשש מהעתיד הלא ידוע.
אף אחד לא אוהב שינויים, בטח לא שינויים כל כך דרמטיים.
ולכן כל כך חשוב שמקבלי ההחלטות יהיו אמיצים ויובילו את התכניות
בנחישות (ורגישות) כי רק הם יודעים בחזונם, בעיני רוחם ומניסיונם
(הרי ירושלים אינה העיר הראשונה עם רכבת קלה)
איך הכל יראה כשהפרויקט הזה יסתיים.
הזאטוט בחר היום להימלט מרעש המסעדה
לשקט של רחוב יפו בירושלים.
תקראו את המשפט הזה פעם, פעמיים ואפילו שלוש.
אין כאן טעות.
לחיי השינויים האמיצים שבדרך.
כך נראה רחוב יפו שנת 2006